להתגבר על פציעה משמעותית חודשיים לפני תחרות? להחזיק שייפ תחרותי 3 חודשים? לשנות מטרות תוך כדי תנועה? הכל קטן על איתי בושרי, הישראלי שקטף את המקום הראשון במר יוניברס של ibff בתחרות שנערכה בעיר טורנטו באיטליה. האלוף המוכתר לא מתרגש מכלום. טוב, אולי רק קצת – כשמגישים לו דוגמיות פסטה בזמן שהוא אמור לשבור דיאטה של חצי שנה. ראיון מיוחד

איתי בושרי הוא כנראה אחד הישראלים היחידים שיכול לעמוד מול הרוח ולשאוג כמו ליאונרדו דיקפריו ב"טיטאניק" – "אני מלך העולם" – מבלי להיראות מגוחך.

מבחינתו זו אמת דיברתי: באוקטובר 2013 קטף איתי את המקום הראשון בקטגוריית "בודיבילדינג גבוהים" בתחרות "מר יוניברס" (ibff) שהתקיימה בטורנטו שבאיטליה.

זהו הישג ענק לישראלי ואחד הנציגים הוותיקים של ישראלבודי שכבר זכה בארץ בכל תואר אפשרי, ונמנע מחישובים אסטרטגיים עם המאמן/תזונאי שלו גיל גרנות מלהתחרות בשנתיים האחרונות – אבל לא הפסיק להתקדם.

אם בושרי היה מקשיב לגוף שלו זה לא היה קורה: חודשיים לפני התחרות הוא קרע את שריר הבייספס (דו ראשי). זה קרה באמצע תרגיל "פלייס" באימון חזה. לפתע נשמע קול מדאיג מכיוון הזרוע. הכאב היה אדיר. האכזבה גדולה. אבל בעיקר: בושרי חשש שכל ההכנה שלו תרד לטמיון והוא יאלץ לוותר על התחרות העולמית הראשונה בקריירה.

אז הגוף כאמור רצה אולי לוותר. אלא שאצל בושרי דברים עובדים הפוך: הוא לא מקשיב לגוף – הגוף מקשיב לו. האמת היא שעמדתי למות באותו רגע", הוא משחזר עכשיו, "ותראה, עברתי דברים דלקות וכאלה, אבל כזה כאב לא חוויתי. באותו רגע זרקתי את המשקולות לרצפה וקיללתי. פחדתי בעיקר על האסתטיקה שלי, לא רק לתחרות הזאת אלא לעתיד כי כבר ראיתי איך פציעות כאלה עיוותו לאנשים את הזרוע. הרופאה אמרה לי: לך לאורטופד. בינתיים, כבר למחרת חזרתי ואני מתאמן עם תחבושות, כואב לי רצח ואני בוכה ומקלל ומתאמן. ואני אומר לעצמי: למה זה מגיע לי ולא למתאמנים הדבילים שבמילא לא עושים כלום. גם התחלתי קצת לאכול שטויות, סרטים לא נורמאלים בראש. בסוף האורטופד אמר לי שזה קרע חלקי ולא רציני ובאמת השטף דם יצא לי רק אחרי שבוע שזה סימן טוב".

"האמת היא שלא כיוונתי לשם. חשבתי להתחרות ב ifbb באוגוסט, לכן התחלתי חיטוב בסוף אפריל ואז יצאה לי שיחה עם סטיבן שהציע לי לעלות באוקטובר ליוניברס. כמובן שהתייעצתי עם מנכ"ל ישראל בודי גיל גרנות שהוא חבר ומאמן שלי כבר הרבה שנים, וביחד החלטנו שזה יכול להתאים כי באמת לקחתי אוברול בנאב"א, אז מה כבר ההבדל לנסות לעשות אותו דבר באיגוד אחר. אבל תחרות בחו"ל זה כבר משהו אחר. אבל בתחילת יולי כבר הייתי על 5.5 אחוז שומן בערך. ברגע שקיבלנו החלטה ללכת על סוף אוקטובר מייד אכלתי על האש, התפרקתי קצת"

"קצת הורדתי הילוך אבל שמרתי תזונה. המשכתי אירובי. לא היה קשה מידי. חודש לפני נתתי את הפוש הסופי, הגוף כבר היה מוכן לזה".

מה מבחינת תוספי מזון? מה לקחת בחיטוב, ובתקופת ה"תחזוקה" כדי לא לאבד שריר?

אני חייל , וכמו שגיל אומר אולי אחד החיילים הממושמעים ביותר שפגש אי פעם. אני מקפיד על כל מה שנאמר עד לרמה שאני שוקל את הירקות ופרסות הלחם שלי,

התזונה שלי היא ברזל , בעצם טיטניום. אין אצלי משחקים.

כבר שלוש שנים אני נעזר באבקת החלבון MATRIX של סיינטרקס, אולי שזאת אחת האבקות הכי טובות שנתקלתי בא אי פעם. מיד לאחד אימון ועם ארוחת הבוקר שלי.

אני משתמש קבוע בגלוטמין מיקרונייזד – SuperGLu  של סיינטרקס גם,  בבוקר, לאחר אימון, לפני שינה. הרבה אמינו, בעיקר HMB  של פרובודי, 4-6 טבליות ביום.

משלב מגנזיום, ויטמיןC   בכדי לאפשר התאוששות מרבית.

אחרי האימון עם השייק אני מחזק אותו בעוד פחמימות בעזרת ה PERFECT3000 של נייצר בסט ולפני השינה 1-2 סקופים של הקזאין המיסלרי.

"בהכל. קודם כל יש לך את הטיסות שזה דבר מטורף. תחשוב מה זה להסתובב עם מזוודות בין טרמינלים כשאתה מותש מהריקון. לטוס על אחוז שומן כזה, לא כיף בכלל. היה שם סיפור עם המשלחת שיצאו לפני, ואני טסתי לבד. לקחתי טיסה לרומא ומשם לבארי, 6 שעות, עם 2 תיקים עלי. האיטלקים רובם לא יודעים אנגלית. מצאתי את עצמי באמצע הלילה בשדה תעופה לבד, הזוי לגמרי. פתאום אני רואה שני נציגים של האיגוד מחכים לי עם שלט. והם לא מדברים אנגלית. לקחו אותי לבית מלון הכניסו אותי לחדר עם איזה בחור ערבי. הייתי גמור. למחרת התחלתי העמסה אז כבר היה יותר טוב אבל שמע, נשארו עוד יומיים ואתה מת משעמום ועדיין חלש. האמת התגעגעתי הביתה, הרגשתי ריקנות. אני בחור של בית תן לי את האימונים את אשתי והילדים, לא רוצה יותר מזה".

הפתעה גדולה מבחינתי הייתה ששיבצו אותו לבודיבילדינג, ואני תכננתי לעלות ב"אתלטיק". מתברר שהם לא מתפשרים על סנטימטר או על קילו ואת זה מאוד אהבתי אבל ההלם היה שבמדידות פתאום כולם יצאו יותר נמוכים ממה שהם חשבו (צוחק). עכשיו, באתלטיק מותר לך לשקול 2 קילו מעל הגובה. הם מדדו אותי 175 ובטח לא יכולתי לרדת ל 77. התאכזבתי מאוד הייתי בטוח שהלך עלי. שמע, כולם נראו לי גדולים ממני, וכולם חטובים יפה, זה לא צחוק בכלל. פשוט דיברתי עם אלוהים, התפללתי. בכל מקרה, לא הייתה ברירה: עשיתי מה שאני יודע. דפקתי חימום מטורף ועליתי אחרון לבמה. נתתי הכל, ולחלק השני כבר הופעתי עם הרבה ביטחון. למרות שהיו לי התכווצויות נלחמתי, אני חושב שעשיתי הופעה טובה למרות שעוד לא ראיתי את הוידיאו. כשהכריזו עלי ראשון נתתי צעקה. הייתי מאושר. הגרון היה יבש, היו לי מלא התכווצויות. ירדתי מהבמה ואני רואה את נשיא האיגוד בארץ סטיבן בדגר חוגג, ואני צועק לו: פאק, כל הסבל היה שווה".

"קשה מאוד. שמע אחרי התחרות לקחו אותו לארוחת פסטה ואתה לא מאמין: חילקו שם דוגמיות! תחשוב יושבים מאה קרנפים כולם מורעבים. רעבאק תן לפרק! אבל לא, מביאים לנו שם להתחלק כולם, הייתי רעב מת. ומותר לי הכל! זה משגע. התחלתי להסתובב בעיר המחורבנת הזאת לחפש פיצה, ואני בכלל שונא פיצות! הגעתי למלון ואני מתחנן לעובד שם שיפתח לי את המטבח. בסוף הוא פתח לאיזה בחורה, התפלחתי פנימה, הורדתי ערימה של קרקרים, לקחתי אותה בתוך החולצה לחדר פיזרתי על המיטה ופשוט התחלתי לאכול כמו מטורף. לקחתי כל מה שהיה לי ודחפתי: חלב שבאתי מהמקרר חטיפי חלבון. מה שכן, כשחזרתי למחרת אשתי חיכתה לי בשדה התעופה עם מגש של אוכל ביתי כמו שצריך. אין כמו בארץ אני אומר לך".

"לא אגיד לך שזה שינה משהו. עשיתי הישג מבחינתי ויש לי סיפוק גדול. זה לא שהתקשר איזה ספונסר גדול, ולא שקיבלתי הצעות מי יודע מה. אני ממשיך את חיי וזה בסדר גמור. הספורט הזה לא זוכה להכרה בארץ, בגלל זה גם המון אנשים נושרים. אבל אני לא יכול ליות בלי זה, זה החמצן שלי. אחרי יום עבודה, כל מה שאני רוצה זה להתאמן. לא אוותר על אימון בעד שום הון. יומיים אחרי שחזרתי לארץ מהתחרות, כבר הייתי שוב במכון. מה לעשות, משוגע (צוחק)".

"בדיוק! זו התקופה הכי יפה לבאדיבילדר כי אתה מלמלא קצת בנוזלים אבל המאגרים ריקים אז אתה לא משמין. זה תקופה ליהנות בה מאימונים, מאוכל. אתה גם חזק וגם חטוב, הרגשה עילאית".

"שמע אצלי ואצל גיל הכל מתועד אז אני אומר לך בצער רב שכאשר עשיתי מאסה מגעילה וארוכה בין 2009 ל 2011 עליתי הכי טוב, עליתי בנטו 7 קילו שריר שזה מטורף, ככה שהמאסה הזאת הפרועה כביכול, היא כנראה כן אפקטיבית אבל אני אישית מאוד מתקשה לסבול את המראה הזה, להיסחב ככה עם הבטן בחוץ, להיראות לא ייצוגי. זה לא מתאים לי, זה מחיר כבד לשלם. מה נעשה בעתיד? אני מניח שכמו תמיד אתייעץ עם גיל ונחליט יחד".

"קודם כל לאשתי איילת שסבלה סובלת ותסבול כנראה (צוחק) מהשיגעון שלי. היא מקבלת אותי כמו שאני, תומכת ועוזרת ואני מאוד מעריך את זה. בלעדיה לא הייתי מצליח וזה לא מובן מאליו. אני רוצה להודות לגיל גרנות שהכין אותי נהדר כמו תמיד והביא אותי לפיק ברגע הנכון, ובכלל לישראל בודי על התמיכה והליווי שאני מקבל מהם כבר שנים".